השעה 23:00 בלילה.
אני חוזרת עם יאיר מירושלים, אחרי טקס סיום כיתה ז׳, במגדל דוד.
מופע אור קולי קסום על קירות העיר העתיקה השאיר אותי נפעמת ומאוהבת בירושלים שפעם הייתה שלי, או אולי הייתי אני, שלה.
האיורים הנאיבים על חומות העיר הכי לא נאיבית בעולם, שבו את לבי והזכירו לי את האיורים שכ״כ אהבתי באנציקלופדיית תרבות המאויירת.
לפני שנה חיפשתי בנרות את האנציקלופדיה, התקשרתי לחנויות ספרים, חרשתי על יד 2, כלום. זו הפכה לפריט אספנות נדיר ולא ניתן להשיגה.
כשהטקס הסתיים לקח קצת זמן לצאת מהעיר, המחלפים ההזויים שצצו בירושלים הפכו את היציאה והכניסה אליה למפתיעה ומאתגרת. אמרתי ליאיר שזה פשוט לא יאמן איך במקום לצאת מירושלים דרך הראש יצאנו לה דרך התחת ושנינו נקרענו מצחוק. מי שלא ירושלמי פשוט לא יכול להבין את זה…
אני אוהבת את הדרך מירושלים לתל אביב, יש בה איזו התגלגלות טבעית כזו. אבל משום מה כבר פעם שלישית בדרך חזרה ודלינג! האוטו החמוד שלי שולח לי אייקון של כוס קפה ומציע לי לקחת הפסקה. אמרתי ליאיר: תראה איזה נשמה האוטו הזה? קולט שאני עייפה ומציע לי לנוח ולשתות קפה, יאללה נעצור לקפה? ושוב התגלגלנו מצחוק.
יאיר ואני דיברנו, שיחת נפש נעימה כזאת, ואז במקום לשאול אותו בפעם האלף אז מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? שאלתי אותו: מה אתה רוצה לעשות בשביל העולם כשתהיה גדול? הוא הסתכל עלי במבט משתאה ואמר: שיוו אמא מאיפה לי לדעת עכשיו…
ומה את רוצה לעשות? אני רוצה לכתוב ולצייר ולטייל בעולם. אני לא בטוחה שזה נחשב בשביל העולם, אבל תמיד צריך ליצור עוד שבילים בעולם.
הגענו לחנייה של הבניין, כבר מאוחר והכל מלא. אוף. עשיתי סיבוב וחניתי על הכביש לאורך הפארק. יצאנו מהאוטו. אני מסמנת ליאיר לא לחצות אלא ללכת עוד שני מטר קדימה. פתאום בתוך החושך, ממש ליד הרכב, אני קולטת משהו מוכר על הספסל.
ערימת ספרים. אני מביטה על כותרות הספרים הירוקים ולא מאמינה למראה עיניי: ״תרבות, אנציקלופדיה מצויירת״. אני משפשפת את העיניים, לא יכול להיות.
וואו! אני קוראת ליאיר אתה לא מאמין מה מצאתי!
״אמא תגידי התחרפנת? מה את מתלהבת מערימת ספרים ישנים על הספסל?״
אתה לא מאמין! טוב תכף תבין… יאללה תושיט ידיים. אני מעמיסה עליו כמה ספרים ולוקחת את השאר.
אנחנו נכנסים הביתה, אמא שלי אצלי שומרת על אלונה, רואה אותי מניחה על השולחן ערימת ספרים ענקית, תגידי השתגעת? היא אומרת לי, לא אמרת שאת רוצה לפנות דברים מהבית?
אמא את לא מבינה, כמה חיפשתי את האנציקלופדיה הזאת. תראי! כל הכרכים! זאת הגרסה העברית של הגרסה האיטלקית, שיצאה ב-1962.
אחרי מלחמת העולם השנייה, האיטלקים רצו להנגיש ספרים וידע במחיר שווה נפש לכולם אז היא נמכרה בקיוסקים כמגזין שבועי לילדים. הכרכים עשירים באיורים הקסומים של קבוצת מאיירים איטלקים ובעריכה אמנותית וגרפית יפהפייה… וגם אם תחפש לא תמצא בה סדר כלשהו, לא כרונולוגי, לא נושאי, אין א-ב, אין מפתח, אין שיטה. פשוט קוראים בה כמו ספר פתוח בלי התחלה ובלי סוף.
ואמא שלי האהובה, המורה הרוחנית שלי, מחייכת, היא הכי מבינה את לבי ואת נפשי.
את רואה? אני אומרת לה, מה שאני מחפשת מחפש אותי.
כל מה שאני רוצה זה לכתוב ולצייר ולטייל בעולם ואז אני מוצאת את האנציקלופדיה הנדירה הזו, זאת שחיפשתי שבועות ללא הצלחה….
ואני חושבת לעצמי, כמה מעט אנשים היו מתעכבים מול הספסל הזה, כמה מעט אנשים היו בכלל מעריכים את גודל המציאה וכמה אנשים אם בכלל חיפשו בדיוק את זה לאחרונה?
תיבת אוצר עירונית שנמשתה מעל מדפי הספרים בדירה תל אביבית על גדות הירקון.
מדהים איך המציאות היומיומית היא כמו מבנה אנושי העשוי פוטנציאל טהור של אינסוף אפשרויות.
והיקום, ממש כמו התנור בחללית האנטרפרייז במסע בין כוכבים, שואל אותך: מה תרצה? סבבה. אני מבשל את זה. פוף!
כל חומרי הגלם קיימים רק צריך לבקש, לתת קצת זמן, להושיט יד ולקחת.
אמא שלי תמיד אומרת שסנכרונים בחיים מראים שאני בדרך המדוייקת. כמו סימני דרך של היקום. והוא כולו בתוכי. כמו אנציקלופדיה מצויירת. למצוא את מה שמחפש אותי, בתוך כרכים של חלומות. בלי התחלה ובלי סוף.