הילדים נסעו עם אביהם לחופשה.
יש מן שקט כזה. שקט של חצי הכוס הריקה
ולצדה חצי הכוס המלאה. ואולי להפך…
כמעט שלוש שנים עברו מאז תחילת הסדרי הראייה שלי את הילדים שלי.
בימים בהם חצי הכוס ריקה מילדים חצי הכוס המלאה שוקטת בשלוות רווקות מוזרה שלא ממש קשורה לזמן ולמרחב ובתוכה יצרתי עולם חדש בו חוקי המשפחה כמעט לא חלים. עם הזמן הסדרי הראיה הפכו להסדרי עבודה, הסדרי יצירה, הסדרי חברים, הסדרי דייטים, הסדרי ריצה, הסדרי יוגה, הסדרי בהייה, הסדרי אנ׳לא עושה כלום הערב וגם לא מכוונת שעון לבוקר וגם לא מפשירה פיתות, הסדרי אני.
גירושין זה חתיכת אקזיט, אני תמיד אומרת, פתאום פעמיים בשבוע אפשר לצאת.
בלי לתאם עם אף אחד, בלי לחכות שאף אחד יחליף אותי, בלי. פשוט עם בלי כזה.
אחת החברות של אלונה שאלה אותה פעם:
אלונה, אבא ואמא שלך פרושים?
אלונה הסתכלה עליה במבט משתהה וענתה לה:
כן. הם פרושים. אפילו לא תיקנה אותה.
דווקא פרושים זאת מילה נעימה בעיניי.
לא גרושה, לא פרודה, פרוּשָׁה. פרוּשָׁת כנפיים.
פרוּשָׁת לב. פרוּשָׁת געגוע. פרוּשָׁת אהבה.
במהלך השנים פגשתי כמה וכמה פרושים.
רובם דווקא פרשו מעולם האהבה והחמלה.
גרושים במובן הכי גרוש של המילה.
פגועים, הלומים, כועסים, נקמנים,קמוצי אגרוף וקמוצי גרוש,
פורקי עול ועולה, עם פירוק התא המשפחתי והזוגיות התנפצו
לרסיסים ובדרכם למעלה ירדו שלב אחרי שלב בסולם הערכים,
מתבוססים בביצת הרווקות התל אביבית והפריפריאלית, ההכל אפשריאלית,
בתוך מבוך של רשתות חברתיות בהן נשים וגברים הפכו להיות כמו מוצרים משומשים על מדף אינסופי של אפשרויות בלתי מוגבלות הפגות תוקף בין לילה.
מכורים להסדרי הכאוס, הסדרי אנ׳לא חייב כלום לאף אחד,
הסדרי השעשוע, הסדרי תעתוע, הסדרי געגוע למשהו שאף פעם
לא באמת היה להם.
עם השנים הצטבר לפני מדרון חלקלק של תהיות. נהר של תעיות.
מה קרה פה בשנים שהייתי נשואה באושר ואושר לא עד עצם היום הזה?
פעם, לפני שהייתי גדולה, זה גם היה ככה? אולי. אבל זה לא הרגיש ככה.
מה השתבש בה באהבה? אומרים ״ואהבת לרעך כמוך״, אבל בעצם,
מעטים האנשים שפגשתי שאוהבים את עצמם אהבה גדולה אם בכלל,
אז איך יוכלו לאהוב את האחר כמוהם?
לאחרונה למדתי שההפך מאהבה הוא לא שנאה, אלא פחד.
לופ של מחשבות. אנחנו מהעבר מדברים עם אנחנו של ההווה,
ויוצרים את העתיד שלנו שהוא בעצם כמו נתיב גרוע בוויז שנוסעים בו שוב ושוב, תקועים בפקק בתוך המוח של עצמנו כמו ג׳לי צמיגי שחוסם את כל מרכזי האנרגיה ומציף את הלב והנשמה ואז גם שולחים לעצמנו אייקון של קקי מחייך. כבר שנים. אותו חרא. והמוח כבר לא מסוגל להבחין בין חצאי כוסות ריקים לחצאים המלאים
וכל חדרי הלב נצבעים באותו גוון והסדרי הראייה את העולם מצטמצמים לחדר אחד, לממ״ד.
עם הזמן הסדרי הראייה שלי הפכו להסדרי התבוננות.
לא מובן מאליו לאמא צעירה ששנים בקושי הרימה את הראש משידת ההחתלה,
שולחן העבודה וארוחת הצהרים על הגז.
התבוננות נעימה כזו פנימה, אל תוך עצמי, לאהוב אותי מבפנוכו.
לא הטרנד של לעוף על עצמי. גם לא הטרנד של להיות מרכז היקום.
אלא לגלות חמלה כלפי עצמי, להיות רכה ונדיבה אלי,
לקבל בכבוד ובהערכה אותי ואת ההחלטות שקיבלתי במהלך השנים,
גם אם לפעמים נראה שטעיתי.
אז מה בין אהבה ופחד?
תמיד יש שתי אפשרויות,
תבחרו באהבה
כי הפחד תמיד ילך נגד הלב שלכם.