אמרתי לה, את יפה כמו טוסקנה רק בצרפתית.
היא נעלבה והפנתה אלי את נופיה.
היי, זאת הייתה מחמאה, לחשתי וליטפתי גבעותיה.
ריח הלבנדר דבק בזכרוני, יוצר במוחי נתיב מהיר אל שדותייך הסגולים המריחים בעוצמה גם בהיעדרך. צילצולי פעמונים קראו לי אל כפרייך, ובדרך בין שבילים חמקמקים הרגשתי פיתולייך.
את חייכת והצבעת אל כרמייך.
לה מור, מונשרי, היא כמו יין. ומה עומק האהבה שלך?
ראיתי איך צבעי אגם סנט קרואה משתנים מטורקיז לכחול. כזה הוא העומק שלי, מחליף ומשנה צבעים כמו עונות השנה, כמו עצי הדולב המסווים את עצמם בשדרה.
ובשעת דמדומים, עת השמש פוגעת בעורפך החמים, גולש במדרונותייך התלולים אל נהר הורדון, אור ורוד מתפזר לעברי, ונהר ברקת זוהר, זורם בתוכי.
מתוך צוקייך יורד אל הכפר, מפל מים חוצה את העיר, נעלם אל ההר. ובתוך מעיין נובע מביט אל פנייך, כמוך גם אני משתקף בעינייך.
ז׳ה טם פרובאנס מון אמור, את כולך. את שפתך.
את עצמי בתוכך. את מכלול ההרים והגבעות המשתפלים מן האלפים, אל עבר הים התיכון, אל חופי הריביירה ושפך הרון. בין טירות לכפרים, כך עוברים, החיים. סה לה וי מונשרי, סה לה וי.