אל תהיי קרה אלי ביקשתי.
אבל הסתיו הגיע וגם היא, כמו עונות השנה מתחלפת, בין מילה למילה.
כך החלקתי ברחובותיה הקרירים, מגדליה הזקורים הביטו אלי בין כיפות זהובות וצריחים מחודדים.
כמה את יפה, מעיר את לבה,
מעיר לעיר עובר וחוזר אל אותה ממלכה שהייתה.
השעון האסטרונומי מראה נצח. כל שעה עגולה מזכירה מציאות מהולה. כל מה שירוק מתחיל להצהיב, כל מה שאפור מתחיל להעיב. עננים מכסים כמו שמיכה צמרירית. אַתְּ פראג, שתמיד מחכה לאביב.
וגשרים החוצים את נהר הוולטאבה מחברים בין אתמול למחר, אין ימים,
מפליגים בדמיון למחוזות חמימים,
כמו קיורטוש, מילים לפעמים זכרונות מתוקים.
תראי לחשתי, אנחנו לא צריכים יותר מזה.
לא גבעות, לא טירות החולשות על אימפריות נופלות, אגדות כבר מזמן נאספו לכרכי זכרונות.
עלי שלכת גדולים נפלו לאיטם,
ככה סתם, סתם, סתם. נערמו.
כמו את ואני ערומים על מיטה בלב עיר. כל הסתיו.
עד שבוקר יזהיב את כל מה שעכשיו.