הגעתי לממלכה של מר הס.
חצי מיליון תושבים והס פן תעיר.
אין צפירות, אין סירנות, אין צעקות, אין שיחות קולניות, כאילו העבירו את העיר למצב Mute.
אחרי יום בליסבון כבר הרגשנו שמשהו שונה בעיר הזאת, או כמו שאלונה אומרת: משהו הזוי פה.
בהתחלה קצת קשה לשים את האצבע מה בדיוק, כמו אהובה שאומרת לך ״מה שונה בי היום?״ ואתה מסתכל ומסתכל כמה היא יפה, מיוחדת, חושנית,
לחייה סמוקות ושפתיה דובדבן, אבל לעזאזל לא קל להבחין שחברה שלך גזרה קצוות.
ואתה שוקע, חופן חמוקיה, חומק אל חופיה, כי כמה נעים להתבונן בה, אור השמש שוטף אותה בעוצמה רכה ומלטף את בתיה הנמוכים ואת רחובותיה המשתפלים, הנשפכים משבע גבעותיה אל הים, דרך נהר הטז׳ו.
ריח ים ממלא אותה וספינותיה עוגנות בשיפוליה כמו געגוע עמוק.
וככל שתעמיק בה כך היא תעמיק בך.
כי יודעת היא שכל אדם מסוגל לפגוש בה רק עד העומק בו פגש את עצמו.
אם תעמיק בלילה תדע את סודותיה הכמוסים
אם תעמיק ביום תדע את גניה הקסומים.
ובבוקר תפליג לגלות עולמות חדשים,
כי כזאת היא ליסבואה, קוראת לך לבוא אליה
ולצאת מתוכה כמו חלום.