מפליאה ומאיירת חיי בכל עת,
קרולינה שרה ברקע ואני מניחה את המכחול.
את הציור הזה חלמתי לפני מספר שבועות.
ימים הסתובבתי כשבראשי טירה העומדת בראש צוק מעל ים, והטירה היא שער הכניסה לעיר נסתרת שרק מי שפיו וליבו שווים יכול לעבור בפתחה.
ועל העיר הסמויה מעין שומרת ציפור אש גדולה.
באגדה מספרים שהכל שמעו לה, חוץ מעוף אחד ושמו חול.
הוא היה עקשן וללא רבב, העדיף את טובת האחר על פני טובתו שלו ועל כך קיבל במתנה חיי נצח, את היכולת למות ולהיוולד מחדש מתוך החול.
שנים חשבתי שאני לא יודעת לצייר אז לא ציירתי.
היום אני יודעת שלא לצייר כי אתה לא יודע זה כמו לא לתרגל יוגה כי אתה לא גמיש מספיק, זה כמו לא לאהוב כי נשבר לך הלב, זה כמו לא לחלום כי אתה חסר דמיון.
לצייר חלום זה כמו למשות אוצר ממעמקי הנשמה, להנשים חלום אני אומרת.
וכמה נחמה יש ביכולת להנשים וליצור כל יום מחדש יש מאין. יש מיש.
ימים כלילות.
רק כך ביקום אמשיך להיות.